"בהתמקדות אדם מעניק תשומת לב ל'תחושה  מורגשת' . תחושה זו מורגשת אמנם בגוף, אך יש בה משמעויות. היא כוללת בתוכה את כל המשמעויות שאיתן חי כבר האדם, מפני שהאדם חי את הסיטואציות בגופו." (ג'נדלין, 1978, נספח ב').

 "האדם חי את הסיטואציות בגופו ".  כביכול זה לא יכול להיות אחרת, אך מי יסכים איתי שהמחקר הוא סיטואציה שאני חיה בגופי? במעבדה –כמו במקומות אחרים- ההתייחסות אל המחקר היא מתוך נפרדות: ישנה 'אני', וישנם הניסויים שאני עורכת  'שם בחוץ'. התפיסה המקובלת היא שאין קשר בין החוויה הפנימית בנוגע לדוקטורט ובין תוצאות הניסויים והתקדמות המחקר.

כמתמקדת ניגשתי למחקר מנקודת מוצא של עיקרון "אינטראקציה קודם":

 "הגוף הוא תהליך אינטראקציה עם הסביבה, ולכן הגוף הוא הסיטואציות שלו. הגוף אינו משהו חתום ונפרד שנמצא כאן, עם סיטואציה חיצונית שנמצאת שם, ושאותה הוא לא יותר ממפרש; עוד לפני שאנו חושבים ומדברים, הגוף החי הוא כבר תהליך אחד של אינטראקציה עם הסיטואציה שלו. הסיטואציה אינה שם בחוץ ואינה פה בפנים. "הדברים" החיצוניים ו"הישויות" הפנימיות נובעים מתהליך אחד ויחיד של אינטראקציית-חיים." (ג'נדלין, 2004, עמ' 3).

 מתוך החוויה שאני והמחקר זה בעצם תהליך אחד ויחיד של אינטראקציית-חיים אני מחפשת שאלה להיכנס איתה להתמקדות. השאלה עוזרת לארגן את תנועת ההתמקדות. ההתמקדות נובעת מהשאלה וחוזרת אליה, מדייקת אותה תוך כדי שהיא משיבה עליה. השאלה שהציבה את עצמה היא מה המחקר המדעי זקוק ממני עכשיו?

 תיאור ההתמקדות (הערות מאוחרות – בכתב כתום):

אני שואלת את השאלה הזאת ורואה סלע, כמו סלע בזלת… אני רואה ולא רואה את הסלע הזה. אני רואה אותו בגובה של הלב שלי, אני לא רואה אותו בגובה של העיניים שלי.

זה כאילו המחקר עצמו הוא הסלע הזה, ואני לא רואה אותו בעיניים. אבל, הלב שלי, היה רוצה לחבק את זה, החיבוק של אבן יש בו מין נוכחות גשמית, החום שבה… האבן זו חיות על גבול האנושי. זה כמעט תינוק. וכל זה מתרחש בגובה של החזה, לא בגובה של העיניים. עכשיו זה מרגיש ממש כמו תינוק שלי. אני זוכרת שהשאלה הייתה 'מה המחקר זקוק ממני עכשיו'- אז אולי זו התחלה של תשובה.

  אנו רואים פה שוב את התנועה האופיינית להתמקדות, מתרחשת בהדרגה ומפתיעה תמיד: בהתחלה המחקר נחווה כאבן. כשהאבן קיבלה הכרה וחיבה (חיבוק של הלב) היא הופכת למשהו על גבול האנושי…כשהמשכתי להיות עם זה (היכולת אולי המפותחת ביותר אצל מתמקדים- 'להיות עם זה' גם כשזה עמום, לא נעים או מפחיד), היא התפתחה לתינוק. ככל שזה נראה אולי מובן בדיעבד, לפני כן מעולם לא הייתי מתייחסת למחקר המדעי כמו אל תינוק!

בסך הכול, זו הרגשה טובה, שהמחקר הוא כמו התינוק שלי. כשאמרתי את זה שוב הרגשתי כמו… לא זלזול… אבל ברובד המדעי "נטו" קשה לי להתייחס כך אל המחקר. ועם זאת, פתאום ראיתי את כל המערכת הזו – של החולים, ועדת הלסינקי, האנשים שמתכנסים, הציוד – כל כך הרבה דברים מתקיימים כדי לאפשר את הבייבי הזה.

מופיע עוד מימד פתאום: שאני לא אמורה לראות לאן אני הולכת…להתייחס למחקר כמו בייבי ולא לראות לאן אני הולכת. אני יכולה להתקדם פה רק באמצעות הלב.  to nurture   את המחקר מבלי לראות לאן אני הולכת… כשאני חושבת על המחקר מבחינה מדעית זה יותר קשה לי. יש משהו שמאוד לא נותן אמון … אני זקוקה רק לאהוב ולהחזיק אותו כתינוק ולא לדעת לאן אני הולכת.

 כשהמשכתי להיות עם המחקר כתינוק הרגשתי כאילו הוא יונק. ואז זה זרק אותי לשני הילדים שהקימו את רומא, שגודלו על ידי זאבה. אני רוצה להגיד שמה שיש בדימוי הזה, זה אי ההתאמה:  זו לא אישה מניקה את הילדים הללו. כאילו אני, שמגיעה מעולם ההתמקדות,  מניקה את המחקר הזה במשהו שהוא לא מאותו זן כמו של חוקר רגיל, כמו זאבה שמניקה בני אדם. המחקר רגיל, אבל הוא ניזון מחלב שהוא אחר. באופן מפתיע הוא ניזון מחלב של התמקדות. ופתאום, זה נותן לי תחושה טובה, כי אי אפשר לדעת למה תינוק כזה יגדל אם הוא ניזון מחלב ההתמקדות. אין בי אמון במחקר אם אני רואה אותו כמחקר מדעי טהור… אבל הוא ניזון מחלב התמקדות. אולי מתוך זה, למרות שהוא  "רגיל", יצמח משהו אחר… קשה לי לתת בזה אמון מראש, אבל בחוויה זה מה שאני צריכה לעשות. לקחת עליו אחריות אימהית.

מחקר מדעי, שהוא לכאורה רק משהו לוגי, ניתן לכימות ומדידה, ניזון מחלב הההתמקדות שהוא לכאורה רק פנימי-אידיוסינקרטי??

 "האם לא נוכל להסכים שהיקום, איכשהו, כן כולל סובייקטים אנושיים – שהרי אנחנו כאן? האם נוכל לא רק לחשוב במונחים לוגיים הנדמים כעומדים בפני עצמם אלא גם לפתח מושגים כדי לחשוב את מה שאינו יכול (או עדיין אינו יכול) להימסר בתבניות לוגיות נפרדות?

אך הפיצול האידאולוגי עמוק מאוד: כל  אחד מהצדדים כמעט נעלב רק מעצם האזכור של השני. צד אחד מודאג מאוד מכל דיבור על משהו שאינו יכול להימסר לוגית; אולם הצד השני ייצא למלחמה אם אוסיף מלה קטנה אחת לפני כן ואדבר על מה שעדיין אינו יכול להימסר לוגית. כך או כך, שני הצדדים ייצאו נשכרים אם יפתחו יכולת לחשוב במימשק שביניהם. " (ג'נדלין, 1995).

 מעניין, הזאבה באה לי כפסל המפורסם. כשאני חשה אותה, אני מרגישה את חיית הפרא שבה, יש לה מין יללה כזאת כמו שמייללים אל הירח. יללת בדידות כזאתי. היא כמו בין שני עולמות. היא לא עם חיות הפרא כי היא צריכה to attend to  בני אדם. היא הייתה רוצה לגמור להניק אותם ולחזור לשבט שלה, אבל זה כבר לא יכול לקרות, כי היא כבר מחוברת לעולם בני האדם.

אני מנסה שוב לבדוק את עצמי במעבדה. מה שעולה בי בהקשר של הזאבה, שמדובר פה על כוחות חזקים מכדי שאוכל להבין אותם עכשיו. מה שקורא לי כרגע, זה לחזור למציאות הפרקטית, לחזור ליום יום במעבדה. מה שהכי צלול, זה לראות את הפרויקט כבייבי שלי, זאת הייתה הבקשה שלו. לתת לזה לצמוח מבלי שאני רואה. לגשת לזה מהלב, ולא כמו מהצד הטכני המדעי, שתמיד מתלווה אליו ספק. ההתמקדות מזמינה לאהוב את המחקר.

 *******

ועוד הארה למחשבה:

ג'נדלין מתאר מצב בו המדען לא רק שלא מביא את האינטראקציה למעבדה, אלא לוקח את הנפרדות הביתה (הנפרדות מתוארת במודל שג'נדלין קורא לו מודל-היחידה):

 "בבית, מדען מודל-היחידה מביט לתוך העיניים של ילדו, והילד מביט חזרה. אך המדען חושב: האין זה עצוב שאתה בעצם רק מכונה…! מדעי הטבע לא יכולים באמת לבנות יצורים חיים, אך מודל היחידה מוביל אותנו לחשוב שיום אחד  עוד  נצליח  (ג'נדלין וג'ונסון, עמ' 1)."

REFERENCES

ג'נדלין, (1978), התמקדות. הוצאת מרקם.

Gendlin, E.T. (2004). Five philosophical talking points to communicate with colleagues who don't yet know focusing. Staying in Focus. The Focusing Institute Newsletter, 4 (1), 5-8.

Gendlin, E.T. (1995). Crossing and dipping: some terms for approaching the interface between natural understanding and logical formulation. Minds and Machines 5 (4), 547-560.

Gendlin, E.T. and Johnson, D.H. (2004). Proposal for an international group for a first person science [Internet page]. New York: The Focusing Institute. From http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2184.html.

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

תגובה אחת

  1. מיראן אסווד

    קראתי את הכתבה הזאת פעמיים מרוב שאהבתי אותה ואני נורא שמחה ששיתפת אותנו בהתמקדות האישית שלך, הכנסת אותי לעולם קסום חסר גבולות והכל אפשרי בו, אני מציעה לך לכתוב ספרים או תסריטים נראה לי שיהיו רבי מכר . ולבסוף, טוב שהזאבה לא חזרה לשבט שלה ונשארה עם בני האדם שתוסיף שפיות למקום.
    בהצלחה

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים