עריצות מיטיבה- והחופש ממנה

הבנץ' שלי (כך קוראים לשולחן העבודה במעבדה) נמצא שלוש פסיעות מהחדר של המנחה. אני ניגשת לדבר איתו והוא מבקש שאבדוק חומר מסוים, שלוש פסיעות חזרה ואני שוכחת את שם החומר. והתופעה הזו חוזרת על עצמה במצבים שונים. אני קוראת לה 'חוסר היכולת שלי לזכור פרטים חסרי הקשר'. לא תופעה חדשה, אך מטרידה ומביכה בעולם מדעי שרובו מתבסס על זיכרון של פרטים, מושגים ומנגנונים מורכבים.

אוקי, אתגר. עד כה הסתדרתי בעולם מבלי לזכור שמות של מפורסמים, מקומות, מיני צמחים, סוגי מכוניות וכדומה. עכשיו זה נדמה הכרחי: אני עושה דוקטורט בביולוגיה וחייבת לזכור את המושגים והמנגנונים שאיתם או עליהם המחקר נעשה.

אמונתי הבסיסית והבלתי מעורערת היא שאין דבר שההתמקדות לא יכולה לה. התחלתי תהליך ארוך של עשרות התמקדויות שהזיכרון במרכזן.

התמקדתי על המקרה הספציפי שתואר למעלה: שוכחת את שם החומר שוב ושוב כולל עכשיו. החומר האמור – מתדפק על המצח, נתקל בחומת אבן, אין סיכוי שיכנס פנימה. פשוט נופל. השם נפגש לרגע עם התודעה …ויוצר קֶצֶר, זץ חשמלי. החומה עוצרת את זה. שם החומר נחווה כחומר עצמו, והחומר מורגש כרעיל, אם כי לא מאד. החומה שומרת מחומרים רעילים, מכל דבר שלא בתדר מתאים.

בהתמקדויות נוספות זה העמיק. פגשתי את נהר השכחה. כמו ספוג על לוח שחור הוא מוחק במהירות את הפרטים שאני נחשפת אליהם. מדוע? שאלתי. "כדי שלא אשכח את מה שחשוב באמת" התפענחה התשובה. הפרדוקס שהציב את עצמו הוא שלזכור (את החשוב באמת)  זה בעצם לשכוח (את כל היתר).

ההתמקדויות נוספות לימדו אותי רעיונות מרתקים רבים על המשמעות ההיסטורית של הזיכרון ועל הדרך להפוך פרטים "מנותקים" לבעלי עומק והקשר; בפועל – דבר לא השתנה.

ניסיתי טקטיקה אחרת. לארגן את פיסות המידע האלו בדרכים אחרות. לקחתי מאמרים, גזרתי אותם והדבקתי על ניירות ענקיים, הוספתי איורים ותרשימים. ניסיתי להכניס את המידע למוחי הסרבן באמצעות מפות ויזואליות ופירוק אחר של מאמרים דחוסי כתב קטן וצפוף (מאמר מדעי עבורי הוא דרך להעביר כמה שיותר מידע בכמה שפחות מקום).

אך דבר לא השתנה.

לא הרפיתי. איך אפשר לתכנן ניסויים, להבין תוצאות, להעלות רעיונות כשהחומר לא "יושב" בשכלי?

הסתערתי שוב על המאמרים. הפעם בטבלאות, חילקתי לנושאים, לפי מודל המחקר, הממצאים, הרלווטיות שלהם למחקר שלי. סיכמתי עשרות מאמרים.

לשווא. הידע שסוכם במאמץ רב התפוגג ברגע שהסתובבתי ממנו.

וויתרתי. הרמתי לבסוף ידיים.

"בקרב המחפשים, אומרים הסוּפים, אחד מני אלף הוא מי שמפתח נכונות לבחון בכנות, בלי אשליה עצמית, את תוצאות המאמצים שהשקיע בחיפוש אחרי האמת. אחד מני רבים הוא מי שמגיע לנקודת האל־חזור שבה באמת מתחוור לו קוצר ידו ואז, בייאושו, בלב מרוקן מכל מאמץ, הוא מרים ידיים. בנקודה זו קורה משהו מופלא: בהרף עין משהו נפתח, החסד מבקיע לו דרך ומגיע אליו. הוא נישא אל אותו ממד עלום שאליו עָרגָה נשמתו, ובמרחביו הוא מוצא מנוח ושלווה. משם הוא חוזר לחיות את חייו.״ (שרה סבירי)

הטקסט היפה הזה מהדהד את מה שחוויתי. וויתור להיות תלמידת דוקטורט "ראויה" השולטת בחומר המחקר שלה עצמה; וויתור  על המבנה התודעתי המאמין שמהות הדוקטורט היא ידיעת פרטיו על בוריים; וויתור על הכוונה המקורית שלי להחזיק גם את ההתמקדות וגם את הידע המדעי ומתוך זה ליצור ידע חדש ; וויתור אפילו (קשה לכתוב) על האמונה הטוטלית בכוחה החובק כל של ההתמקדות .

מתוך הוויתור קרה משהו נפלא: חוויתי תחושת חופש עמוקה ומשחררת. חווית החופש העלתה אפשרות חדשה:  למחקר שותפים עוד שלושה אנשים שלהם ידע מופלג; כשוויתרתי על הרצון להחזיק את הידע בעצמי התפנתה היכולת לשים לב לזרימת האנרגיה בפרויקט. אני כמו קוסמת המניעה אנרגיה ללא ידיעת הפרטים הקונקרטיים- אלו מתהווים אצל השותפים באינטראקציה. אם אני לא מחזיקה את הידע, יש לי חופש לנוע שם, חופש להניע אנרגיה. הבנתי שההתמקדויות שעשיתי לשיפור הזיכרון היו כדי "ליישר קו" עם האג'נדה של המערכת. הוויתור על לזכור-ידע-מדעי יצר בו זמנית תחושה של תודעות  הרוקמות משהו במשותף.

הדוגמה הזו היא מקרה פרטי של פוטנציאל רחב יותר: נדידת המתמקדים למערכות-המובן-מאליו (כמו המערכת האקדמאית, אך גם החינוכית, הפוליטית, הכלכלית וכו'). אני קוראת להן מערכות-המובן-מאליו כי אינסוף דרכי התנהגות ודפוסי חשיבה המרכיבים אותם נדמים מובנים מאליהם כנשימה, ולחרוג מהם זה לעיתים מפחיד לא פחות מלהפסיק לנשום. זה סוג של "עריצות מיטיבה"- היא מיטיבה היות ובזמנו התארגנו הדפוסים הללו לענות על צורך כלשהו, או לקדם מעצור, בעיה או אתגר. היא עריצות היות ובחלוף הזמן נותרה מאובנת ומאבנת את הבאים בשעריה. אך ההתמקדות והפילוסופיה שבליבה מציעות משהו חדש- דרך לצלול מעבר לדפוסים המקובעים ולמצוא דרכים חדשות, שלא נודעו קודם (כמו שג'נדלין נוהג לומר : לא נודעו בכל ההיסטוריה של המין האנושי).

לא מעט מהמתמקדים הם מה שרונה קוראת "בלתי שבטיים" (לינק לפוסט). אך אלו מהם שההתמקדות זורמת בעורקיהם מוזמנים לצעוד לשדה העשייה, להניח את עצמם במערכות-המובן-מאליו , להתמקד שוב ושוב, להשתנות, לשנות, לוותר ולהרחיב בהדרגה את דרגות החופש של המערכת.

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

3 תגובות

  1. אהוד הלוי

    דנה שלום וברכה
    הביטוי עריצות מיטיבה מסעיר אותי, כשאני קורא אותו לראשונה מתקשה העורף אצלי והידיים כבדות – אני חש את היסוד (ה"אינדיאני")הזה בחיי היומיום כבר מגיל אפס, והנה הבאת אותו אלי כשם, כמוצר על מדף הסופרמרקט.
    הקסם שתיארת אודות הויתור על החזקת הידע והסכר שנפרץ הודות לכך מוכר לי ומפליא גם אותי בפעמים בהם קורא החסד הזה: וויתור , לטובת תנועת האנרגייה המרחבית. אצלי עולה תכופות שיפוט על כך שהוויתור קשור בעצלות שלי, בפחד מעבודה קשה שאינה מובנת לי בשורשה, משהו שמלווה אותי מילדות בקיבוץ של עבודה כפייתית ואוטומטית.
    כרגע אני מרגיש אושר על שהגבתי, לראשונה בחיי, לבלוג של מישהו, וזה קורא יומיים שלושה לאחר השיעור הראשון איתך בר"פ.
    שבוע טוב מאהוד

  2. דנה יקרה,
    מרגש מאוד…
    נגע בי במיוחד הקטע של הוויתור, חווית החופש הלא צפויה והגילוי המפתיע של תפקיד הנעת האנרגיה.

    תודה…

  3. דנה שלום, אני שמחה שרונה הפנתה לבלוג שלך. היה לי מענין לקרוא, וחשתי הזדהות רבה עם ההתמודדות שאת מתארת, אם כי מציאת החופש הפתיעה ועודדה אותי גם יחד. תודה, אורית

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים