איך להצליח ולהישאר חי? על הצלחה מקושרת

האיש הזה הוא פניה של הצלחה. סטיב גו'בס היה לאגדה ביכולותיו המופלאות לחדש וליצור וגם להרוויח מילארדים. והנה עובדה נוספת בקשר אליו: הוא נפטר מסרטן הלבלב בגיל 56. שאלה מטרידה: האם אנחנו יכולים להפריד בין מותו לבין הצלחתו? האם הצלחה תמיד נאמדת במדדים של פרסום, חדשנות, כסף רב? האם אנחנו מפספסים משהו בהגדרות (העולמיות) להצלחה?

אין ספק בדבר אחד: הצלחה היא מותג חזק, מנצח. אדם מצליח הוא מה שרוב בני התרבות המודרנית מבקשים להיות. הפוסט הזה מציע לבחון מחשבות אחרות על הצלחה, על הסכנות שבה ועל מה שהיא יכולה להיות אם נרשה לה.

גדולתו היא נפילתו

נחזור לסטיב ג'ובס. אחד מחבריו הקרובים תאר כך את התנהלותו: "שדה עיוות מציאות גרם לו לחשוב שאם יתעלם ממשהו הוא פשוט יעלם. נטייה זו הובילה לאיחור ניכר בטיפול בסרטן הלבלב שלו. הרגלי האכילה המוזרים, ההרסניים שלו, הקשו על החלמתו. בשלב הזה אופיו של ג'ובס השתלט על "אפל", שפרסמה מידע חלקי, לעיתים מסולף, על מצבו הבריאות האמיתי. כאשר גילה שהחברה שורדת היטב גם בתקופה שבה שכב בבית והחלים, הוא נכנס לדיכאון… הוא היה אדם אכזרי ורגיש, תוקפני ונדיב, ברוטאלי ועדין, וכל התכונות האלה התקיימו באדם אחד, ובקיצוניות מוחלטת".
גדולתו, טוענים אלה המכירים אותו, נבעה מגורמים דומים לאלה שפגעו בבריאותו: הוא היה אובססיבי לפרטים, קיצוני בדעותיו וחד משמעי בבהירותו. הוא הרגיש ש"הוא יודע הכל", ממד שגרם לרבים להעריץ אותו, בייחוד כאשר הבהירות הקשה הובילה לתוצאות עסקיות.
הרצליותר ממאה שנים קודם לכן, הסתובב בבירות אירופה אדם צעיר עם עיניים בורקות. בבחינות הבגרות קוראים לו "חוזה המדינה". הכוונה היא כמובן לחזיונות… שבנסיבות אחרות היו אולי מוגדרים כפסיכוטיים. ביום הולדתו ה 41 כתב הרצל ביומנו: "הרוח נושבת בשלף שדותיי. עלי להחיש את צעדי. כמעט שש שנים עברו מזמן שיסדתי את התנועה הזאת שעשתה אותי זקן, עייף ועני…אני מתחיל הרבה אך לעולם איני מסיים".

עמוס אילון, מחבר הביוגרפיה המרתקת עליו, מתאר אדם רדוף וכאוב. מרגע שעלה בדעתו הרעיון להקים מדינה ליהודים הפזורים בעולם, הוא עזב את כל מה שעשה קודם, בריאותו הלכה והתדרדרה ומשפחתו התמוטטה. בתוך שמונה שנים בלבד (!) מיום שכתב את "מדינת היהודים", הרצל לקה בליקוי חמור בליבו ומת. ביומנו כתב בין השאר: "משגה היה זה שהתחלתי מאוחר מדי. עד מה אני סובל כשאני חושב על אותן שנים אבודות, שלא ניגשתי למשימתי מוקדם יותר, אילו היתה בריאותי איתנה כרצון שלי, הכל היה שפיר, אבל מן הנמנע להשיב שנים אבודות".
הרצל נע בין בירות העולם, מגיע לפגוש את הסולטן התורכי, מגייס תרומות, מקים את הקונגרס הציוני הראשון, וכל זאת תוך שנים ספורות. אך בריאותו הולכת ונלחשת, יחסיו עם אשתו גוועים, והוא מסיים את חייו בייאוש וכאב.

נינטוהנה נינט טייב. בריאה ושלמה כמובן. נינט היא דוגמא לנחרצות הפוכה: היא לא מוכנה להתקבע כ"הצלחה" ציבורית, משום שההצלחה ממוטטת אותה, והיא יוצאת לדרך חתרנית. היא מעצבנת את הקהל שלה, אבל מנקודת מבטה היא ניצלת. בראיון עימה היא אומרת:

"אני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה, אני תמיד אהיה נינט מ'ים של דמעות'. אומרים לי 'מה את משחקת אותה?' אני לא באמת מרגישה שיש הקשבה. אני מרגישה שגם אם אני אכתוב את היצירה הכי מדהימה בעולם, לא יבינו אותי. בשבילם מה שקורה איתי עכשיו זה זיוף. אבל ני מרגישה משהו שבא מהפאקינג קרביים שלי… כשזה אמיתי והליבה אמיתית אז פאק זה רסט".
ההתעקשות שלה, היא אומרת, היא על אותנטיות: לא הצלחה כמו שהציבור רוצה, אלא התחושה ש"זה אמיתי".

השבוע קראתי ראיון דומה עם אסי כהן שעזב את "ארץ נהדרת" עבור הצגת קאלט שולית אך מקסימה שנקראת "מייקל". כהן, כמו נינט, אומר שכדי לחזור להרגיש את עצמו, לא תחת מסכת ההצלחה, הוא היה חייב לעזוב, לעשות משהו אחר, מחוספס יותר.

כאן אפשר להציץ באסי כהן מזמין להצגה:https://www.youtube.com/watch?v=rJ4U6t5Y3TE

האדם שמאחורי ההצלחה

שאלה מתבקשת היא האם ההצלחה היא זו שגרמה לפגיעה בבריאות. עבורי זו אמירה מרחיקת לכת שמשטחת את ההקשרים העמוקים בין התנועה החיצונית (של האדם בעולם) לבין התנועה הפנימית (שיכולה להתבטא בבריאותו). בעיני מדויק יותר לזהות עד כמה הצלחה בעולם היא תובענית ודורשת אנרגיה מהאדם המצליח. עד כמה ההצלחה הופכת את האדם לאייקון, ל"דמות", למי שמצפים ממנה להצליח עוד ועוד.
במשך הזמן הציפייה נעשית לחרב פיפיות: היא דוקרת את האדם שנמצא מאחורי הדמות ולא מאפשרת לו לזוז ממקומו (המוצלח, הידוע) לעבר אזורי חיים חדשים.
בעבודתי (בליווי פרויקטים ויוצרים) אני פוגשת לפעמים את האנשים שחיים מאחורי מסכת ההצלחה. הם האלה ש"עשו את זה": הם ידועים, הם מקבלים יותר כסף מאחרים, הם מוכרים את המותג שנקרא על שמם, ומשהו בתוכם לפעמים מתייבש.

"אני מוקפת אנשים שאומרים לי מי אני", סיפרה אחת מהן, "יש לי סוכן, מאפרת, יחצ"נית. כל פעולה שלי נבדקת בקפדנות: אני הרי עלולה להרוס משהו ולפגוע בהשקעה אם לא אתנהג יפה".
אבל כל כך הרבה אנשים מקנאים בך. רוצים להיות את…
"ככה העולם בנוי. גם אני רציתי להיות במקום הזה כשהתחלתי. קינאתי בכל האמנים שכבר עשו את זה… רציתי את הפרסום ואת ההכרה. עכשיו זה כאן, במידה רבה, אבל מהצד היצירתי היה לי טוב יותר כשהתחלתי את הדרך".
למה בעצם?
"כי יכולתי לנסות דברים חדשים, ולפעמים לא להצליח. אני זוכרת את עצמי כל הזמן מתרגשת, ממציאה, לפעמים בוכה מתסכול אבל לפעמים עפה מרוב רעיונות ואפשרויות. היה לי חופש שהיום מאד חסר".

חלום חי

אם נבחן אנשים מצליחים נזהה שבראשית דרכם היה להם חלום חי. כלומר משהו שהם התחברו אליו באופן עמוק, מתוך הוויתם, והסכימו לנוע לתוכו. חלום חי מקשר בין משהו שאנו מדמיינים וחשים לבין תנועת החיים שאנו עושים בפועל.
להרבה אנשים יש חלומות. כמעט כל אדם, אם תשאל אותו, יספר על חלום כזה. אך מה שאני מכנה "חלום חי" מחזיק גם ברעיון וגם בתנועה קונקרטית: עם מחויבות, עם העזה, עם נכונות לנוע מעבר למגבלות. חלום רגיל: אני חולמת לכתוב רומן מצליח. חלום חי: אני מתנסה בכתיבה כל יום, קוראת ומוחקת, אחרי זמן מה יש לי כמה פרקים… אני שולחת אותם לחבר שמבין, והוא מחזיר עם הרבה הערות, ואני ממשיכה…
אנשים מצליחים הם אלה שיצקו קשר עמוק בין משהו בתוכם לבין העשייה שלהם. הם יכולים להיות יזמי טכנולוגיה או אמנים, בעלי עסק שהקימו בעצמם או פעילים חברתיים. הצלחתם קשורה למשהו שמנצנץ דרכם מעבר לתוכן שבתוכו הם עובדים. לקשר עמוק כזה אנחנו קוראות תנועה מקושרת – מה שקושר בין מרחב פנימי עמוק ומובלע לבין התנהלות חיצונית קונקרטית. (דנה גניהר רז שותפה מלאה לפיתוח הרעיון).  

הצלחה מקושרת

כאמור החלום החי מחבר שוב ושוב בין רעיונות ופוטנציאלים לבין התנהלות מחויבת וקונקרטית. אלה צעדי הלוך ושוב בין תחושה של דופק שעולה לנוכח רעיון חדש, לבין מעשיות של בדיקה בשטח, אלה נפילות כואבות והתרוממויות מעוררות השראה. חלק מבעלי החלום, המתמידים והנועזים שבהם, יכולים גם להצליח.
להצליח: במונחי העולם שלנו הצלחה היא פרסום, כסף והכרה. אנשים יודעים מי אני, יודעים מה עשיתי,לרוב גם אזכה להכרה כספית.

כמו שתיארתי למעלה, להצלחה שאלה הם מדדיה יכולים להיות מחירים קשים. אפשרות אחרת שמוצעת כאן היא לזהות סוג חדש של הצלחה, עם מדדים אחרים ורחבים יותר. לסוג כזה של הצלחה אני קוראת הצלחה מקושרת – כזו שקושרת בין החוויה הפנימית של האדם לבין ההצלחה הנראית לעין של הפרוייקט. על פי הגדרה זו נעניק חשיבות זהה לתחושות של האדם (עד כמה הוא מרגיש אנרגיה, חיבור לתהליך ועוד) , לצד ההצלחה הקונקרטית של הפרויקט עצמו.

טבלה השוואתית:

הצלחה בתפיסה המקובלת

הצלחה מקושרת

תמיד קשורה למדדים חיצוניים

כמו כסף ופרסום

מדדים פנימיים (תחושה טובה, אנרגיה זורמת) יהוו קנה מידה משמעותי להצלחה, לצד המדדים החיצוניים.

 

 

אין משמעות לבריאות הפיזית והנפשית של היזם "העיקר שהפרויקט הצליח"

היכולת לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית של היזם מהווה מדד משמעותי להצלחה

 

 

מרכזיות של המדד הכלכלי – ככל ש"הרווחים גבוהים יותר" כך הפרויקט "הצליח יותר"

המדד הכלכלי הוא חלק מתמונה כוללת של אנרגיה מושקעת ומוחזרת. יתכן מצב שהצלחה תתבטא באיזון כלכלי ולא ב"כמה שיותר"

 

 

פרויקט מצליח הוא כזה שזוכה לפידבק מהיר ולהכרה ברורה (פרסום, לקוחות)("צמיחה מלאכותית")

פרויקט מצליח זקוק לזמן על מנת להיבנות היטב באינטראקציה בין התשתית הפנימית לבין התשתית החיצונית. לא תמיד יזכה לפידבק מהיר. יתכן צורך בתהליך הדרגתי ("צמיחה טבעית")

 

 

 

ליווי הפרויקט הוא עסקי ושם דגש על השגת יעדים מוגדרים

ליווי הפרויקט הוא גם אישי (מבוסס התמקדות), ושם דגש על יעדים חיצוניים המותאמים ליכולות, לאנרגיה ולצרכים האישים של האדם

 

 

בסיום המוצלח: : הפרויקט הצליח כלכלית("נמכר", "עשה אקזיט").היזם: הרוויח כסף רב/ פרסום רב/ הכרה נרחבת ביכולותיו והצעות עבודה נוספות.

בסיום הפרויקט – היזם מרגיש תחושה של התרחבות, של צמיחת כוחות ויכולות אישיות, של השלמה עם המגבלות ויכולת טובה להמשיך לנוע בעולם באופן חי

הפרויקט – נגע באנשים אחרים, איפשר גם להם צמיחה ותנועה.

 יהודית רביץ, על הצלחה מקושרת

(אני לא חושבת שהיא מכירה את המושג, אבל מבחינתי על כך היא מדברת)

"כשהגעתי לעיר, פגשתי את שלום… את מתי, ואמרתי לעצמי בעצם עכשיו זה הוא, הבן אדם הזה ששותה תה, אבל מאחוריו יש את כל הקריירה, ואת כל היצירה, והנה עכשיו את מדברת איתי, ואני הבן אדם הזה… בשבילי זה אומר שאני כל הזמן משילה את הדברים שעשיתי. ההתמודדות שלי היא למצוא משהו שאין אותו, שאני אמצא, שאני אמציא אותו. אחרת אני לא בן אדם יוצר". (גיבורי תרבות, ערוץ 8)

יתכן שאחת המשמעויות של הצלחה מקושרת היא להיות בתנועה המתמדת של השלה:  לעזוב מקומות בטוחים גם אחרי שמצאנו אותם, ולחפש משהו שאין אותו, משהו שנמצא אותו, שימצא בנו מחדש, שלא יקבע אותו אל הפודיום הגבוה של "מי שעשה את זה", אלא יאפשר לחיות ולנוע הלאה.

ומי  שעוד לא מרגיש ש"עשה את זה" – אולי הרעיון של הצלחה מקושרת מציע הזדמנות לחשוב על כך מחדש, מתוך נקודת מבט רחבה ואולי גם מפוכחת יותר.

***

אשמח לכל תגובה על הרעיון של הצלחה מקושרת, ועל דוגמאות נוספות שפגשתם.

..

 

 

 

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

9 תגובות

  1. רונה יקרה,
    קראתי את הפוסט הזה בשקיקה ומשהו בי ננגע וזז.
    אהבתי את הדוגמאות, ההסתכלות האחרת ואת הפירגון.
    המילים הללו הן תזכורת חשובה עבורי למה שאני מאמין בו ולמלכודות שכל-כך קל ליפול אליהן.
    תודה רבה !
    רוני ויינברגר
    "תקשורת מקרבת לחיים מלאים" – http://www.nvc.co.il

  2. מיכלי

    מקסים רונה וכ״כ מעורר השראה. הייתי שמחה לעשות שיתוף על בפייסבוק שלי. תודה רבהההה

  3. רונה,

    ממש מקסים, ומהדהד אצלי מאד. שואלת את עצמי האם יש סתירה בין הצלחה נראית/חומרית/הכרתית לבין הצלחה מקושרת? נדמה לי שלא. הן יכולות לחיות יחד בשלום. המדד הוא התנועה הפנימית, בדיוק כפי שאת אומרת. תהיתי לגבי סטיב ג'ובס, לפחות מהסיפורים שאני שמעתי, היצירתיות והתנועה קדימה הינחו אותו, ולאו דוקא הרצון להצליח, לפחות מסיפורי המעריצים. על הרצל, אני לא יודעת, אבל עובדה שאנחנו כאן, לא?

    תודה רבה, נהניתי מאד לקרוא. אורית

  4. רונה יקרה, אכן הצלחת (שוב) לעזור לי להגדיר הצלחה. אחד הספרים המעוררי השראה ללכידת הזדמנויות להצלחה מקושרת הינו הספר של טינה סיליג-דברים שהלוואי שידעתי בגיל עשרים. טינה מדברת על שני סוגי בני אדם: אלו שמחכים שאחרים ירשו להם, ואלה המרשים לעצמם. ועל שני סוגים של נתיבי חיים: אלה המוכרים ואלה שאנו יוצרים לעצמנו.
    אחת האמירות שהתחברתי ביותר היא:"אחת הדרכים הטובות ביותר לעבור מתחום אחד לאחר היא להבין איך להתאים את הכישורים שלכם לתנאים שונים. וכאשר בני אדם אחרים לא רואים את קווי הדימיון בתנאים, תפקידכם לחשוף אותם לפניהם". כפי שכבר דיברנו בעבר על השינוי הנפלא שעשיתי:מעבר מעולם האופטומטריה (הראיה) לעולם של פתרון אתגרים בכלל, וקונפליקטים בין הורים ומתבגרים בפרט אני מגלה שאני משתמשת באותם כלים: אותו ארגז עדשות המכיל עדשות מקרבות, עדשות מרחיקות, פילטרים שונים וכן מיישמת את טכניקות הבדיקה לטכניקות ההובלה, ההקשבה והחיבור בין שני הצדדים. יכולת יחודית זו, שלקחתי מניסיון רב בשנים בענף האופטיקה מאפשר לי לפצח אתגרים, לגרות את הסקרנות שלי ולנסח כל הזמן את הכישורים שלי כדי ליצור הזדמנויות חדשות. שוב, תודה על ההזדמנות לצלול שוב פנימה. באהבה אורית יוסף

  5. תנועה מקושרת זה מושג נפלא. יש בו גם דינאמיות וגם אילוצים חשובים של להיות מקושר. שווה להבחין בין ״קשור״ (connected) לבין ״מקושר״ (inter-connected). המקושר הוא כמו חיבורים ברשת עכביש ולא כמו חוליות בשרשרת ברזל. במובן הזה, התנועה המקושרת היא לא רק בין ה״בפנים״ שלי לבין הפעולה המוחשית שלי בעולם (רמת הפרט), אלא בין התנועות של כלל הפרטים ברשת (רמת הקהילה). תנועה מקושרת של קהילה היא ענין רב עוצמה שיכול להפיל משטרים ולשנות מציאות שנראית בלתי ניתנת לשינוי. במחאה החברתית של קיץ 2011 היו שלעגו ליושבי האוהלים ואמרו שהם עסוקים בפסטיבל וודסטוק של עצמם. אבל כל עוד היה להם טוב ונעים בינם לבין עצמם המחאה ״תפסה״. כשהחלו מחלוקות וריבים המחאה דעכה. לא חשוב כמה צודקת היתה.

  6. תודה רונה. אני קוראת את זה ומרגישה הצלחה :)

  7. אחרי השיחה שלנו היום, נכנסתי לקרוא את הפוסט, ונהנתי מאד. והוא חידד לי חוויה שחוויתי מספר פעמים בשבועות האחרונים, באינטראקציות שונות. זה היה כך: אני מספרת לאדם קרוב על הצעה שהגיעה אלי לגבי פרויקט חדש או שיתוף פעולה חדש, ומשהו בתגובה המתלהבת מאד של מי שמולי, לא מניח לי.
    ומכיוון שזה קרה מס' פעמים בזמן קצר יכולתי לזהות שזה לא מניח לי כי זה מבהיר לי דווקא את חוסר ההתלהבות שלי מהרעיון/פרויקט/שיתוף פעולה.
    וזיהיתי את מה שאת מתארת – את הדבר הזה שנשמע כמו -התקדמות, נראה כמו – נתיב הצלחה – ולכן הוא גרם לי לנוע לרגע לעברו. אבל הוא לא חי בי. הוא לא מעורר בי חיים. תודה!

  8. כמו הרבה פעמים אחרות שאחותיתי מוציאה לי את המלים מהפה, גם הפעם. תודה וגם אני מרגישה. הצלחה זתומרת.
    וגם את הצורך באיטיות, במדידות, בעבודה שהיא פנים-חוץ ושוב פנים כדי לבדוק שהכל בפנים תומך בחוץ.
    ובשפה של הריפוי – האדמה בפנים שהיא הקרקע לעץ שבחוץ, לשורשים איתנים ומשורגים ולגזע ולענפים ולצמרות מלאות פרי. והמים העיקשים והשקטים של ההתמדה שמרווים אותו.

  9. תמר אוסטרובסקי

    רונה יקרה,
    תודה על התנועה המתמדת אל רעיונות ומקומות חדשים …

    כיוון שממש בבריאות את כאן עוסקת אני מביאה עוד נקודת מבט, מהצד ההומיאופתי…
    אחת הדרכים להגדיר בריאות היא חופש, ככל שאנחנו בריאים יותר אנחנו חופשיים יותר. ברמה הפיסית (קל לראות זאת מהצד של חוסר בריאות – מחלות, אלרגיות, נכויות – כולן מגבילות את החופש שלנו) וכך גם ברמה המנטלית והרגשית.
    נראה שהרבה פעמים ההצלחה מגבילה את החופש שלנו….
    ועוד… דיכוי מביא לחולי…. והרבה פעמים הדרך ל"הצלחה" גורמת לדיכוי של כל כך הרבה "משהו-אים" באנו …
    משמחת האפשרות להצלחה אחרת

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים