שלוש שנים של פנדולציה

הלכתי במסדרון אוניברסיטת חיפה עם אחד מהדוקטורנטים שהתיידדתי איתו.   הלכתי בזיזג, זה קורה לי לפעמים, והוא היה צריך לזוז כל פעם כדי שלא אתקל בו. "מצטערת", אמרתי, "לפעמים קשה לי לשמור על קו ישר כשאני הולכת", הוא שתק רגע ואמר: "בוודאי,מדע-התמקדות-מדע-התמקדות-מדע…"

שלוש שנים ארוכות של פנדולציה בין המחקר להתמקדות: יש ימים בשבוע שאני במעבדה ויש שאני מלמדת התמקדות; לעתים אני מסכמת נתונים ועושה גרפים שעות על גבי שעות, ואז מפסיקה כדי להתמקד עם הפרטנרים שלי על אירועים שונים במעבדה; קוראת מאמרים למחקר (האחרון לדוגמא: Molecular biology of Hodgkin lymphoma) ומניחה לזה בשביל לצלול לפילוסופיה של ג'נדלין. ועדיין, אני כל הזמן בתחושה שהם שניים נבדלים. מקבילים אמנם, אך לא  באמת טועמים זה את טעמו של זה, לא מתורגמים זה לזה, שומרים על נפרדותם.

 לאחרונה, ספונטנית, קרו שני רגעים: אחד במעבדה ואחד בהתמקדות, שנמשכו כהרף עין אך היו מכוננים עבורי. לצופה מבחוץ רגעים אלו יכולים להראות זניחים, מבפנים- הם גרעינים של פוטנציאל רחב בהרבה.

 א.      מעבדה:

 לאחר שאני מקבלת את תרומת הדם (מחולי הלימפומה) אני מבודדת את התאים המעניינים אותי (מונוציטים) ומאפשרת להם לחיות באינקובטור כמה ימים בהשפעת טיפולים שונים.

דוגמא לתאים כאלו:

  cells

ביום השישי כשאני אוספת את התאים הדבוקים לצלחת כדי לעשות להם אנליזות שונות, הם נראים במבחנה כמו פס דק לבן. לפני כמה ימים אספתי את התאים וקיבלתי הרבה משקע ירוק! משהו לא בסדר…מנהלת המעבדה בדקה את הצלחת והתאים ואמרה שכנראה מדובר בזיהום, אולי פטריה. אך לא על זה אני רוצה לספר. היא לקחה מעט תאים להתבונן בהם תחת המיקרוסקופ ובו זמנית מצאתי עצמי מתמקדת ספונטנית לתוך המשקע הזה.

היא מכוונת את הפוקוס ואני את הפוקוסינג…

לגבי אותם תאים היא רואה מה שהיא רואה, אני חשה מה שאני חשה , היא מכבה את האור במיקרוסקופ, אני שולפת עצמי החוצה מהתחושה וממשיכה ביומי, זמן קצר לאחר מכן שוכחת בכלל מהמקרה הזה.

הוא עלה בהתמקדות מאוחרת יותר.

התרגשתי מהפלא של בדיקה במקביל בשני נתיבים: באמצעות מודל היחידות ודרך תחושה ישירה.

התרגשתי מהספונטניות בה התמקדתי עם  'חומר' במעבדה, מבלי לתכנן.

הבנתי שטוב שרק טבלתי בהתמקדות –כמו נייר לקמוס- ולא נשאבתי לשם. אפשר היה להישאב לשם ולאבד את 'הפרוטוקול' המדעי….אך ספונטנית המשכתי בסדר היום.

עדיין לא הגעתי לאפשרות של  crossing בין הממצאים של נתיבי הבדיקות השונות- זה נראה כמו חלום רחוק רחוק… אך עצם רגע ההתרחשות הזו – מופלא בעיני.

ב.      התמקדות

 התמקדתי מדי פעם על המחקר עצמו. ההתמקדויות חצו ממדים, הוסיפו לי מידע רב על אינטראקציות אנושיות והשפעתן בגוף…אך לא היתרגמו לביולוגית. הן לא הפכו לשפה שיכולה להיות מדוברת במעבדה. אמרתי לעצמי שזה בגלל שאין לי מספיק ידע וניסיון מדעיים, וספק אם יהיו…הייתי מיואשת מהאפשרות שדרכי זה יקרה, והתחלתי לחשוב (וגם ניסיתי) לעשות זאת עם חוקרים עתירי ידע וניסיון.

לפני זמן מה התמקדתי לתוך חלבון שאני בודקת במעבדה. הרגשתי שהוא קורס ולא מצליח להתרומם. כמו חיה שיש לה 6 רגליים, ולא כל הרגליים שלה עובדות, אז היא קורסת. עלה בי שהייצור שלו משובש… כאילו יש שיבוש בDNA שיוצר אותו. זו היתה נקודת מעבר – היה לי דימוי של חיה שקורסת, והדימוי היתרגם מעצמו למשמעות ביולוגית. בדיעבד זה נראה הגיוני, אך ההתפענחות – מבפנים- של הדימוי לשפה מדעית היא חגיגה עבורי.

***

3 שנים… שני רגעים. רגעים שמתחילים לענות על השאלה שצמחה בתחילת כל הדרך הזו: "איך אפשר ליצור ידע מדעי מקושר". השאלה לא היתה מובנת לי, והתשובה לא היתה אפשרית לי. אך אם אתרגם זאת עכשיו לשאלות פשוטות יותר- מה זה אומר להתמקד במעבדה תוך כדי ובמקביל למחקר? האם אפשרי שמה שעולה בהתמקדות 'על המחקר' יחזור חזרה ויתרום לשדה המדעי? – אלו שאלות שחוויתי  הצצה חטופה לתשובות האפשריות להן…

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

תגובה אחת

  1. מסע מרתק ומופלא…

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים