יש לי בעיה והיא תנצח: האם אנחנו מוכנים למיומנות אנושית חדשה?

 בפרפזה על אמירה ספורטיבית, אני חוששת שבימים האלה נוכל לומר: "יש לי בעיה והיא תנצח". סיבוב מי יודע כמה של לחימה מוביל רבים מאיתנו לתחושה קשה של חוסר תקווה: הבעיות מנצחות ומנציחות את עצמן, והרעיונות לפיתרונות (מימין ומשמאל) ממוחזרים ולא יצירתיים. התחושה הלאומית מזכירה תחושות מוכרות ברמה האישית: הבעיות המוכרות לנו חוזרות על עצמן לעייפה. הנה היא שוב, הבעיה הקבועה שלי עם… (מלאו את החסר: התמכרות? יחסים מתערערים? קושי להתמיד? כסף??).
יש לי בעיה והיא תנצח. וגם תנציח את עצמה על קירות הנפש המבוטנים. בסיום מלחמת העולם הראשונה התפרסם ספרו של כריסטופר מורלי (בתרגום וביצוע מופתיים של הוצאת זיקית), "חנות הספרים הרדופה". גיבורו, רוג'ר מיפלין, כותב:"האין זה אצילי? אתה רואה לקראת מה אני מגשש בטיפשותי: אחר דרך כלשהי לתפוס את המלחמה (למען הדורות הבאים) כזיכוך לאנושות, במקום רק שחור של אפר מצחין ובשר מעונה ואנשים משולהבים במצעדים של דם וביבים. מתוך חורבן אלים שכזה האדם מוכרח להתרומם אל תפיסה חדשה של שכנות לאומית…" (עמ' 209).
מוכרח? או מוכרח לחזור על עצמו שוב ושוב. לחזור על בעיותיו, לחזור אל שאלותיו, אל קטנותו?

המודל המדעי/רפואי

מכרו לנו שהכול אפשרי. החברה התבונית, המודרנית, המדעית, הטכנולוגית מתארת את עצמה כמומחית לפיתרון בעיות. כל יועץ הוא "מומחה לפתרון בעיות", וגם אם סיבך את המצב ללא הכר, הרי שהדימוי שלו נותר בעינו. ואם היועץ הראשון לא מצא פתרון, נוציא את כספנו על יועץ אחר, (שלמד האוניברסיטה יוקרתית! בחו"ל!), ונבקש את סיועו.2710065
המצב מחמיר, תרתי משמע, כשהבעיה היא רפואית ובעיקר כרונית. אם חלילה מצאו שאנחנו חולים במחלה מסוכנת, סרטן או סוכרת או אפילו יתר לחץ דם, מיד נזכה להפניות מהירות למומחים: הרופא הבכיר, המטפלת האלטרנטיבית, צמחי המרפא והדיקור. נרוץ מאחד לאחר, נעשה עוד בדיקות, נחזור להתייעצות. נחפש מומחה גדול יותר, שאולי מחזיק את הפיתרון בידיו. ונחוש תסכול הולך וגובר אם המצב לא ישתנה.
הערה חשובה לפני שאמשיך: הערכתי גבוהה מאד לרופאים מומחים, לאנשים רציניים בתחום הרפואה המשלימה ולכל מי שמלאכתו הקשה והסיזיפית היא טיפול במחלותינו. התיאור שאני מציעה כאן אינו נוגע למקצועיותם או לשיטות עבודתם, אלא למערכת האמונות שמנחה אותנו. צרכני השיטה.  
ההתניה החברתית שבתוכה אנו פועלים קובעת שבעיות (גם קשות מאד) יוכלו להיפתר בדרכים שיטתיות ורציונליות. אנחנו נתיני אומה גדולה עם דת אחת: דת הפתרון המדעי/רפואי. אנחנו מאמינים שהמומחה יודע. שהוא "קרא כל מה שצריך", ו"למד על זה מספיק" על מנת לפתור "את זה". בין אם מדובר על בעיית העוני במדינה, על סוגית המנהרות מעזה או על מגפת ההשמנה – המומחים ילמדו ו"יחזרו עם פתרונות".
בספרו, שתורגם לאחרונה לעברית, מתאר הביולוג ברוס ליפטון ("הביולוגיה של האמונה") כיצד תאי הגוף מושפעים ממערכות אמונה. בראיון שנתן לאחרונה הוא אומר: "כולם מכירים את אפקט הפלצבו שלפיו האמונה היא שמרפאת, אבל לא מדגישים מספיק את הנקודה החשובה יותר – שאמונה שלילית גורמת לתחלואה". התחום שליפטון ומדענים נוספים שוקדים על פיתוחו עסוק ב"אפיגנטיקה" – גנטיקה מושפעת מסביבה. הנקודה משמעותית עבורי בהקשר זה היא זו: עד כמה האמונה ש"הפתרון נמצא אצל המומחה" מוטבעת בנו, ובתוך כך חוסמת שינוי עמוק יותר.

 המודל הניו אייג'י

ברוס ליפטון, טוענים מתנגדיו, הגיע עם המחקר שלו עד לתחומים האפרפרים של הניו-אייג', עם סיסמאות בעייתיות כגון: כל אדם בוחר את גורלו, אם רק תבחר אחרת, הדבר יראה אחרת…מחשבה בוראת מציאות ועוד ועוד.
המודל הניו אייג'י ביקש להחזיר לאדם את הכבוד העתיק של מי שבוחר את גורלו. בבסיסו, המודל מבקש להעצים את יכולת האדם לשלוט בחייו, לנהל אותם פנימית וחיצונית ולהגיע עמוק ("לתוך הלב") ורחוק ("להצלחה אמיתית בעולם"). המודל נשען על הכמיהה שלנו לחוש עצמאיים ונבדלים, להרגיש ש"אני" לא רק נתון סטטיסטי (גורלי תלוי בצלחת הפטרי שאליה נפלתי..), אלא "אני" הוא אדם בעל נשמה ויכולת בחירה.
על פי המודל הניו אייג'י, כאשר יש לי בעיה אני מוזמן לצאת למסע. כן, כן. אחד המשפטים היותר בנאליים:  זה המסע שאליו אני יוצאת עכשיו… המחלה שלי היא מסע…וגם מערכת היחסים, וההתמכרות. במהלך המסע נפגוש רעיונות מיסטיים ("הבחירה הנשמתית שלך"), רעיונות המחברים לתרבויות קדומות, מאינדיאנים ועד סינים, ובעיקר נוזמן לחוויות ריפוי מטלטלות וחזקות.

images (11)

 חיפוש אחר האמת

 אין לי ספק שמומחה בעל ניסיון יכול לעזור: בין אם אני נתקלת בבעיה במחשבי או בגירוד טורדני של פריחה. אני שמחה מאד ללכת לאדם שיש לו ניסיון, שראה עוד "אלף כמוני", ושיגיד לי "זו פריחה. זה מגרד, אבל לא תמותי מזה", או "המחשב קרס, אבל אני יכול (!) להציל את ההארד דיסק". מומחיות היא בהחלט דבר נלמד, בעל ערך וככל שיש לאדם יותר ניסיון ("פגש עוד הרבה מקרים"), כך הניסיון שלו יתרום לנו.
במקביל, אין לי ספק שהאדם אינו רק תוצר סטיטסטי אקראי, יציר גנטיקה הנתון לגורלו כמו אדיפוס. המסע, עם כל הקלישאה שבו, הוא אכן תהליך משמעותי של מפגש, בחינה ובדיקה.
הקושי שלי הוא עם הסופרמרקט של פותרי הבעיות ומקומנו כ"צרכנים" אבודים נוכח שלל העצות: "אז תעשי יוגה כל יום!", "תלמדי תקשורת זוגית", "תלכי אליה, היא מדקרת נפלאה". אגב, וחשוב לומר- בהרבה מקרים פנו אלי כמומחית הזו, שפותרת בעיה של מישהו אחר. מומחית לפתרון הלופ היצירתי…וגם כשניסיתי לתאר כיוון שונה, נתקלתי בדרישה ברורה של מי שהגיע אלי: "אז תדעי לפתור לי את הבעיה? בכמה פגישות??".
ושוב ציטוט ממורלי: "האם פגשת פעם אדם בלי לתהות אילו כאבים בוהקים ההוא מסתיר מפני העולם, איזה ניגוד בין חזון להגשמה מענה אותו? האם אין מאחורי כל מסכה מחייכת עווית מחרידה של כאב?" (עמוד 210).

 ללמוד מיומנות אנושית חדשה

 כפרקטיקה, ההתמקדות יכולה להציע הקלה לסימפטומים נפשיים וגופניים, אבל במהותה, בפילוסופיה שעליה היא נשענת – ההתמקדות אינה דרך לפתרון בעיות, אלא הצעה למערכת אמונות חדשה: היא טוענת שכל אדם יכול ללמוד מיומנות אנושית חדשה. מיומנות זו מאפשרת לאדם לפנות "פנימה", אל עבר תחושה יודעת בתוכו, ולגשת "משם" אל השאלה… אל הבעיה.. או המלכוד.
יוג'ין ג'נדלין, שפיתח את ההתמקדות, כותב: "התהליך נע בצעדים. מה שבא בצעד אחד לרוב אינו פותר משהו, אבל הוא משנה קצת את התחושה המורגשת. מתוך התחושה שהשתנתה יכול לבוא צעד נוסף…
צעדים קטנים כאלה אולי לא נראים כמו התקדמות משמעותית. אדם שאינו מכיר את הצעדים הקטנים האלה עלול בקלות להתעלם מהם. אך ברגע שלמד להכיר את התהליך, הוא לומר להעריך ולתור אחר כל דבר שמביא איזושהי תחושה של שינוי בתחושה המורגשת.
במהרה יש צעד נוסף, ועוד אחד. לבסוף צעד גדול מגיע, שינוי גדול בדרך בה גופנו מרגיש את הבעיה. אז הבנתנו את הבעיה משתנה גם היא. עכשיו כל הסיטואציה עליה דיברנו משתנה." (מתוך: שלוש טענות אודות הגוף").

יש בכך משהו מאד רדיקלי. ג'נדלין מציע תחושה מורגשת ומשתנה שלוקחת אותנו צעד אחר צעד עד ל"שינוי גדול בדרך בה גופנו מרגיש את הבעיה. שינוי שמביא גם לתפנית בהבנת הבעיה.
זה מעורר קושי.  "אבל איך אוכל לדעת??", הרי אני לא מומחית לבעיה הזו??". אנסה לדייק את ההבחנה: התמקדות אינה שלילה של מומחיות מכל סוג שהוא. (ויתרה מכך – הגישה מעודדת שימוש במומחיות כדרך להליכה מעבר לקצה). אבל המיומנות האנושית החדשה של מגע עם תחושה יודעת, תאפשר לי לבחור את המומחיות שאני זקוקה לה. כך אוכל לפגוש מומחה ומיד לדעת, באופן פנימי וברור, האם הוא אכן האדם המתאים ליצור איתו דיאלוג.תחושה יודעת, תחושת אהה! מוכרת לנו מחיי היום יום. מגיחה לפעמים מתוך החיים. אבל כאשר אין לנו מיומנות ברורה, איננו יודעים כיצד להזמין תחושה זו בעת צורך.

 מצטערת, לא יהיה כאן פתרון

אני חוששת שעכשיו תתפסו לרעיון שהתמקדות היא המומחיות הנדרשת כדי לפתור בעיות. הרי אם תכירו את התחושה היודעת שעליה אני מדברת (מניסיון רב, מתוך הכרה שהמפגש עם התמקדות הוא אכן מפגש משנה חיים), אזי תהיו מומחים ותוכלו לפתור לעצמכם את כל הבעיות.
לא, מצטערת. רעיון כזה פירושו לחזור אל הלופ שממנו ניסינו לצאת. ההתמקדות מציעה פילוסופיה שמעמידה במרכז תנועת חיים עמוקה ולא דיכוטומית. אנחנו לא בעולם של בעיות ופתרונות, אלא בעולם אחר – עולם של תחושה ותנועה, של מגע ותקשורת עם מה שכואב גם אם מה שכואב כרגע לא יכול להשתנות.

 משפט מפתח בהתמקדות הוא: אני נשארת ליד המקום הכואב, ליד הבעיה הגדולה… אני מקשיבה לקיומה. אני לא בורחת ממנה ולא נלחמת ומתקיפה את הבעיה (ובכך יוצרת בעיות חדשות). אני מקשיבה. אחר כך הבעיה שלי קצת נרגעת ומספרת מה קורה.  עצם ההקשבה היא שינוי. הרגיעה שנוצרת לוקחת את מה שהגדרתי כ"בעיה" למקום חדש לגמרי. לפעמים אני מבינה שההגדרה שלי היתה מוטעית, שבעצם הבעיה שלי היא חברה די טובה ומבקשת את עזרתי…
אני יודעת שזה נשמע מוזר. לשוחח עם הבעיות שלנו?? במקום לפתור אותן? כן. זו ההצעה. להכיר מיומנות אנושית חדשה שלא ממהרת להכריז הכרזות אלא לוקחת את הזמן עד שתנועת חיים חדשה נשמעת.

 כרגיל, תגובותכם יעשירו את עולמי..

ללמוד התמקדות בסיס – תוכנית הלימודים בסתו 2014

ללמוד התמקדות כתהליך בנייה בחיים (הסמכה בינלאומית) –  תוכנית הלימודים המשלבת קהילה, עבודה פרטנית ועבודה קבוצתית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

3 תגובות

  1. תודה על המאמר !!!
    הרעיון לשנות את תפיסה של תקיפת הבעיות לכיוון של הקשבה הוא מהפכני ומרגיש נכון

  2. יקירתי
    כרגיל, אני אוהבת איך שאת חושבת ומביאה את זה החוצה אלינו. כבר שנים שאני מבקשת לקרוא לתלמידים שלי שלומדים טיפול "מלווים" ולא "מטפלים", כי זה מעצים את האיכות של הדיאלוג והאינטראקציה, של האחריות האישית.
    נהדרת את.
    שלך
    ג.

    • נכון גלו אהובתי.
      מלווים ולא מטפלים. הולכים ליד ולא מובילים. דיאלוג ולא ידע מונחה מלמעלה.
      ולצד זאת, אחריות אישית אומרת לפעמים: אני צריכה מטפל. איש עם ידע שאין לי. אבל בתוך המפגש איתו, ממש שם מול הרופא הבכיר / יועץ ההשקעות המיומן, אני נזכרת לפנות אל התחושה היודעת ולבחון את האיטראקציה. לא להניח לעצמי לשגות בטעות של הצלה על ידי מישהו אחר.

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים