העץ הנדיב

 

אני לא יודעת מתי נטעו אותו

אני יכולה רק לדמיין: זה היה בתחילת המאה הקודמת. הוא היה שתיל קטן ומסביב היו שדות. מלפפונים, גזרים ומטע צעיר של פרדס שחמישים שנה אח"כ יעקר ויהפוך למשתלה, ששלושים שנה אח"כ תהפוך למטע אבוקדו.

החברים שלו בחצר היו שורה של הדרים ובחלק השני ניטעו שלושה עצי אבוקדו בשורה גאה. מאחוריו נבנה בית צנוע לחמש נפשות. שני חדרים, שתי מרפסות, מטבח קטן וסלון.

 

הוא ראה את הילדים גדלים, את השדות הופכים מגרשים לבניה, את הילדים עוזבים את הבית ואת ההורים מזדקנים, עוברים לבתי אבות ומתים.

אנחנו פגשנו אותו כשהוא היה זקן: עץ פקאן ענק שחלש על החצר כולה. בקיץ העלים שלו פיזרו צל על רדיוס של שלושה דונם, בסתיו הם נשרו לכל עבר ובחורף, כמות הפקאנים שנשרו מן הענפים נאספה לדליים וארגזים שכורסמו עד החורף הבא.

הענפים שלו היו בגודל של גזעי עץ, ואת הגזע הראשי שלו שני אנשים לא יכלו להקיף.

 

הפקאן הישיש לא הלך לשום מקום, לא טייל בעולם ולא ניסה להגשים את עצמו. הוא התמתח כלפי מטה וכלפי מעלה והגיע, רחוק ויציב אל העולם בתוכו הוא ניטע.

הוא ידע משהו על הישרדות, על תנועה של חיים, על יציבות וחוסן והשפיע על כל החצר.

בכל אביב היינו עוקרים עשרות נבטים שנוצרו מפקאנים שהתחפרו לעומק. עקשנים, הם נאחזו באדמה והשתרשו מטה בלי שום כוונה לוותר (אחד מהם שחמק מהרדאר שלנו צמח וגדל וקבע עובדה בשטח, ותוך שלוש שנים הפך לעץ מתבגר וגמלוני).

בנינו בית עץ לילדים בתוך סבך הענפים, וסולם ארוך הוביל את הדרך לשם. האמיצים יותר היו מטפסים משם הלאה אל ענפי הצמרת, והאמיצים פחות נאחזו במעקה וצפו בנוף: הגינה כולה נפרשה מתחתיו, מוצלת תחת החופה הגדולה שפרש.

 

וקיץ אחד, בשיא הלבלוב הוא כבה.

קראנו לרופא עצים שנקש, גרד, חפר ואבחן: יהיה בסדר

אבל שלושה חודשים אח"כ אי אפשר היה להימנע מהאבחנה שהפקאן הישיש נפח את נשמתו.

היה עצוב לראות אותו בקיץ – העונה בה היה בשיא תפארתו- מיובש בשלכת, ובחורף בלתי נמנע היה שנגזום את הענפים האדירים שלו על מנת שלא יקרה אסון באחת הסערות.

שני צעירים אמיצים הגיעו עם מסורים חשמליים ובמשך שלושה ימים הכניעו אותו מטה.

את הענפים הצרים הם גזמו לעצי הסקה ומשנים מהם – פרסו קורות מהן אהובי בנה לי מיטה ושולחן אוכל.

הגזע העצום נשאר מיותם. מצבה לענקים שחיו כאן לפני מאה שנה. חשבנו על אופציות שונות ולבסוף הוא הפך למתקן כדורסל. בלתי שמיש אבל תירוץ מספק כדי להישאר בגינה.

 

במשתלה רכשנו פקאן חדש ושתלנו אותו לא רחוק ממצבת הגזע. סימן אופטימי לעתיד.

פינקנו אותו במקל תומך, טפטפות ועישוב מתמיד. הוא לא נראה עשוי מהחומרים של גזע הענקים שלידו אבל אולי הוא זה שיספר את הסיפור שלנו לבאים אחרינו: משפחה עם שלושה ילדים. בית טיפה יותר גדול ושתי מרפסות.

הבן שלי שתל אותו כשהוא היה בן – 12. עכשיו הם כבר באותו הגובה.

הצעיר לא נראה ממהר להשתרש. אולי קולות הענקים הקדומים העולים מן האדמה מלחיצים אותו, ואולי הוא סתם צריך זמן להתרגל. הגויאבה והשסק שלידו מעדכנים אותו בכל הנעשה בחצר לפני שהגיע, וסביבו הונח דשא חביב כדי לרכך לו את הנוף.

בקיץ, אפשר להרגיש את השורשים שלו נשלחים בכל יום עוד מילימטר לתוך האדמה וסיפורים שרק עצים יודעים לספר אחד לשני מסופרים בין הענפים: אנונה, מנגו, אבוקדו, פומלה, אגוז ותאנה מחליפים טיפים, מרכלים על בעלי הבית. בחורף כולם שקטים, מכונסים בעצמם, מבקשים פרטיות.

הפקאן המת בחצר מפוזר סביב עצמו: עצי ההסקה שהפך להיות, קורות משויפות מחכות להפוך לרהיט.

הנוף נראה ריק בלעדיו והזמן עד שהצעיר ימלא את מקומו מרגיש כמו נצח.

בינתיים, אנחנו קונים פקאנים בחנות ומלטפים את שולחן האוכל החדש. גלגולו של ישיש. עולם חדש.

IMG_1482

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

7 תגובות

  1. אולי אם תקפצי אלינו פעם נוכל לתת לך מהאגוזים שלנו :)

    סיפור מקסים.

  2. אהבתי, סיפור קטן ומרגש

  3. עינת אסא פולנסקי

    מקסים!

  4. נעה ישראלי

    סיפור מקסים ומרגש.
    מזכיר לי את העומק של בובר "הריני מביט באילן…"
    תודה

  5. כתיבה משובחת , רגישה ומרגשת. נפלא , הצלחת ליצור קסם

  6. מירב גנילוין

    קטי יקרה, הסיפור שלך כל כך אנושי ונוגע שמעכשיו לא אוכל להגיע לסטודיו או אליך בלי לעבור להגיד שלום לחבורה בחצר.
    איכשהו נגע בי במיוחד המשפט "אולי קולות הענקים הקדומים העולים מן האדמה מלחיצים אותו, ואולי הוא סתם צריך זמן להתרגל."
    קולות הענקים הקדומים… נראה לי שאני קצת מזדהה פה עם הפקאן הצעיר…
    תודה על הסיפור הזה שנותן כבוד לעולם הזה שסביבנו.

  7. קטי, קראתי בנשימה אחת בלי לעצור, בלי לעצור -מתרגשת-שמחה-נעצבת-נושרת-נגדעת-מתפזרת-מתעוררת..
    ונשארתי עם מין תחושה שקטה. עם התזכורת שאפשר לשמוע את הצמיחה העדינה

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים