סיפור תוך רחמי

איך מספרים סיפור של התקן תוך רחמי….

מנקודת מבטו של ההתקן? נקודת המבט של הרחם? של הגוף? אפשר גם מנקודת המבט של הילדים שלא נולדו או של כאבי הראש שהלכו והתפתחו בעקבותיו….

 

כן, למעשה, הסיפור הזה הוא סיפור של כאב ראש. כאב ראש אחד ארוך ומעיק שליווה אותי כמעט שליש מימי החודש, מאז הלידה האחרונה, כבר 10 שנים. כשהגעתי דואבת למדקר הסיני, הוא הודה אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים שאכן הטיפול מדויק אבל, את כאבי הראש לא נצליח למגר כל זמן שההתקן בתוכי:

"כאבי הראש הם רק סימפטום למשהו עמוק יותר" הוא אמר כבר בפגישה הראשונה

"איך זה הגיוני ?" תהיתי "הרי כאבי הראש הם העניין שלי כבר שנים. עשיתי איתם עשרות תהליכים, הכרתי אותם לעומק, למדתי אותם על בוריים…"

"כן" הוא הסביר "הם הסיסמוגרף שלך. וכרגע הם מאותתים חזק שמשהו עמוק יותר לא מאוזן".

בהמשך גם היה לו הסבר סיני מצוין שלעולם לא אוכל לחזור עליו, ולמרות שלא הבנתי לעומק את הקשר בין הרחם-הכבד-הלב וההתקן, משהו שם הסתדר.

נזכרתי בפגישות שהיו לי עם ההתקן לאורך העבודה שלי עם ההתמקדות: נזכרתי בזו שהתחילה בכלל בגלל דלקת ועברה הלאה ולעומק עד שהגיעה לשיחה אתו ועם הרחם, והייתה את ההתמקדות על הלידות שלי ואת נקודת מבטו שהזכירה את היכולת הפשוטה שלו לעצור תהליכים לטובתי.

 

אחרי אותו סשן של דיקור התמקדתי שוב והפעם, פניתי ישירות אל הרחם: דימוי של גן גדול. גנו של הענק. והחורף שולט בכל והשער סגור. הילדים שרוצים להיכנס מחפשים מקום פשוט לשחק בו, לטפס על העצים, לטייל על האדמה. אבל השער נעול והענק בביתו.

הרחם שלי ביקשה להיפתח. לא כדי להכניס לתוכה ילדים אמתיים – מאלה יש לי כבר שלושה – אלא כדי לאפשר לאביב להגיע.

כאבתי את עשר השנים בהן הגן קפא והגוף נאלץ לעבור כל כך הרבה מהלכים עוקפים כדי להשאיר אותי אדם יצירתי. יכולתי להבין את הדיבור של הרפואה הסינית: הכבד נשא בעול. גם הראש.

 

אחרי ההתמקדות הזו לא הרגשתי שיש אופציה אחרת. לקחתי את בעלי לשיחה, שיתפתי אותו וקבעתי בהתרגשות תור אצל הגניקולוג.

"רוצה עוד ילד?" הוא שאל במבטא הרוסי הכבד שלו

"לא" אמרתי. "להיפך"

הוא הרים גבה "אתה עוד לא הבנת שרופאים בפרדס חנה לא אמורים להבין?" חייכתי אליו והלכתי אל חדר הטיפול.

מזמן לא התיישבתי בכיסא הגניקולוג והתמסרתי למהלך החודרני נרגשת.

וכך, לפני שהספקתי לנשום, תוך רגע אחד ההתקן נשלף החוצה: חוט עלוב, מקומט שהושלך לפח הסמוך ונתקע על שוליו בתנוחה משפילה.

ה-התקן, הוא שהיה חלק ממני לאורך שנים, זרוק עכשיו, קטן ודק לצד כל מה שמוגדר 'אשפה'.

'שלום , חבר' אמרתי בלב ונשמתי לבטן.

בימים שאחרי, הרחם שלי הרגישה עדיין את החלל הדק שהשאיר אחריו ההתקן. לא בגעגוע או באבדן, אבל עם תהיה לגבי ההמשך.

כשהתמקדתי אתה שוב, הדימוי שעלה היה לב שהניח עצמו בתוכה ופעם בחוזקה. הוא הגיע "כדי לתת עבודה" לדבריו "להניע את האזור, להביא דם, דופק וחיים לרחם, לכל מערכת הרבייה, לאגן כולו". והרחם? הרחם שמחה שיש לה לב. הגן שמח שיש לו דופק.

ובינתיים, בחיים, רעיונות החלו לצוץ ופרוייקטים חדשים להשתרש.

 

הבוקר הצצתי ביומן כאבי הראש שלי. עבר חודש מאז שהוצאתי את ההתקן.

אפס כאבי ראש.

 

התהליך הזה לא היה קורה ללא התמיכה ההתמקדותית של רונה שפריר, דנה גניהר, וקרן פרידמן-גדסי, ללא גלית שביב המופלאה, אמיר משאל המדקר הסבלני, וללא בעלי שיחיה.

אומרים שצריך כפר שלם כדי לחנך ילד. במקרה שלי היה צריך כפר שלם כדי להיפרד מחבר.

 

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

תגובה אחת

  1. אוח אוח
    מהממת שכמוך
    מאחלת לך פריון מתפרץ ומשתרש ומתגלם

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים