מה שבפנים ומה שבחוץ

אנשים לא אוהבים להתעסק במיניות – למרות שזה אחד הדברים שהם הכי מתעסקים בו. כמו המשקל שלנו, כמו הכסף שאנחנו מרווחים – לא מדברים על זה. אבל כן מתעסקים בזה. המון.

ההנחה הרווחת היא שאלה שעוסקים במיניות שלהם, מדברים אותה ופועלים דרכה בעולם הם ה'מחוברים' אבל, כמו שהזכירה לי אישה מקסימה בקליניקה השבוע, אין נכון ולא נכון בכל מה שנוגע במיניות.

חדירה לא עדיפה על גמירה, מולטי-אורגזמה לא עדיפה על ליטוף, זקפה לא עדיפה על מבט בעיניים, לב פתוח לא עדיף על דגדגן, פוליאמוריה לא עדיפה על פורנו.

כשניגשים אל המרחב המיני ממקום פתוח, אין לינאריות, יש חלקים שמבקשים שנכיר את הדרך הייחודית שלהם לבוא לידי ביטוי ולחוות מפגש.

 

כשעבדתי בעיתונות הכתובה, התבקשתי לכתוב 'טיפים' לזוגיות. ההנחה הייתה שיותר סקס = יותר טוב. באותה מידה ההנחה הייתה שלדבר עדיף על לא לדבר, ושסקס לוהט בצימר עדיף על פני שגרה בחדר השינה.

ולא שכל זה מקורו בטעות אבל, מדובר למעשה בנקודת המבט של חלק אחד בלבד בתוך החוויה המינית: זה שרוצה להתרגש ולחוש תשוקה.

ככל שהעמקתי בלימודי ההתמקדות התקשיתי להנפיק כתבות מהסוג הזה. כי, מה בקשר לחלקים האחרים? אלה שחוששים, אלא שיש להם קצב שונה, זיכרונות אחרים, העדפות וחוסר ביטחון בקשר? עליהם העיתונות הכתובה לא רצתה לומר כלום. וכשסוף סוף הצלחתי להשחיל כתבה על הזכות של חלקינו להיות אנשים לא מיניים – זו הייתה הכתבה האחרונה שלי בעיתון.

 

רובינו מניחים שמיניות בריאה היא מיניות אקטיבית ושהקשיים בדרך הם בעיקר בעיות שיש לטפל בהן על מנת 'לעשות את זה כמו שצריך'. החברה שאנחנו חיים בה מקדמת רק אופציה אחת והקלישאה שלה היא סקס מלא תשוקה, שנגמר באורגזמה זוגית (למתקדמות מומלצת שפיכה נשית), מבט בעיניים, ודיוק מוחלט עבור שני בני הזוג.

אבל, סקס מהסוג הזה קיים בעיקר בקולנוע או בחודשים הראשונים של הקשר. אחר כך, עבור אלה שמתעקשים שזה הטוב היחיד שיש, סקס הופך למטרה וכל החלקים הנוספים שבתוך זוגיות (קושי, כאב, פגיעות, אהבה, קצב שונה וכו') הופכים לנגפים בדרך. משם קל מאד להתייאש ולהגיע למקום של ויתור. מבפנים ומבחוץ.

ככה זה: באותה מידה שמודל היופי הוא בר רפאלי, כך גם המודל למיניות הפך להיות חד-ממדי.

 

בתקופה האחרונה קרבנות המסר שיש רק דרך אחת לסקס טוב מעיזים להרים ראש. בתחילה עם השאלה 'מה לא בסדר אצלי' ובהמשך עם ההבנה שמיניות היא פריזמה ענקית שמורכבת מסך כל החינוך, הפנטזיות, הזיכרונות, הטראומות, הגוף, מערכת הרבייה, הלב, הראש, ההורמונים, והגיל שלנו.

בקליניקה אני פוגשת בודדים ואמיצים שמעיזים לומר  – משהו כאן לא עובד. רובם מגדירים את זה בהתחלה כ'בעיה', ואחרי עבודה של עומק והיכרות עם המיניות של עצמם, הם זוכים להתיידד עם הדרך המדויקת שלהם לחוות תשוקה.

 

ההנחה שיש 'בעיה' מונחת על תחושה פנימית שלא טוב. והעניין, בתחילת התהליך, הוא להבין למה באמת  קשורה תחושת המצוקה ואיפה היא ביחס למוסכמות החברתיות. בהמשך, העבודה היא לבדוק מה המטרה האישית שלנו, תוך התרחקות מהשיח החברתי הדומיננטי.

העניין בהתמקדות הוא להקשיב באופן הכי עמוק לעצמנו ולחלקים של כל מה שאנחנו קוראים לו "המיניות שלנו".

 

העניין בהתמקדות הוא להקשיב באופן הכי עמוק לעצמנו ולחלקים של כל מה שאנחנו קוראים לו "המיניות שלנו". לקחת את הזמן ולשאול את הגוף למה הוא זקוק- להבין עוד את מערכת הרבייה, את הזין והאשכים, את הנרתיק והדגדגן (והרחם והשחלות), להקשיב לפריון שלנו, לתהליכי ההתבגרות, לציר אל הלב, לזיכרונות שטמונים בעומק המערכת הפרטית שלנו – זה הרבה יותר קשה מלקרוא כתבה על ויברטורים ולרכוש אחד לבת הזוג בתקווה שהתשוקה תתעורר לחיים. נכון, לפעמים תנוחה חדשה זה נחמד ומדליק, אבל לרוב זה לא מה שיעשה שינוי של עומק.

 

המיניות שלנו מבקשת כבוד. היא מבקשת לצאת מתחום הקלישאות ולהתבגר.

נכון, מדובר באחד הנושאים שיותר קשה לצלול לתוכם: זה מביך, מפחיד ועמוק מאד אבל, מצד שני, די להקשיב למה שאחרים כותבים. הגיע הזמן להקשיב לעצמיכם.

 

לאתר החדש של 'התמקדות ומיניות' http://www.focusing-sexuality.com/

שתף כתבה
Tweet about this on TwitterShare on Google+Share on Facebook

4 תגובות

  1. נהניתי לקרוא סוף סוף מילים אמיתיות ומציאותיות ♡
    את נוגעת בנושא הכי רגיש וחשוב לזוגיות איתנה!
    תודה☆●○•°

  2. נעמי קהת

    אהבתי מאד. חשוב. מעורר מחשבה וראייה פתוחה.
    תודה לך.
    נעמי קהת

  3. עפרה גלעד

    שלום, מה שכתבת מאוד מדבר אלי.
    ציינת בתחילת הכתבה שכתבת בעתון כתבה על הזכות שלנו להיות א-מיניים , אם אפשר הייתי רוצה לקרוא. אולי אפשר לקבל למייל או שתפני אותי איפה אוכל למצוא את הכתבה ואולי גם כתבות או מאמרים אחרים בנושא .
    תודה
    עפרה.

    • קטי קמחי

      הי עפרה,
      תודה על התגובה.
      לצערי, בגלל הסכם מול ידיעות אחרונות לא אוכל לפרסם את הכתבה (פורסמה בגליון אפריל 2013 של מגזין 'מנטה' תחת הכותרת "כאן נמנעים בכייף")

להשארת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים